<h1>ראבי"ה סימן אלף פ"ג</h1>
<h2>דף יג:</h2>
אמרו חכמים שאין שוחטין לכתחילה אלא ביום דתנן השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה. ודווקא בדיעבד אבל לכתחילה לא. ואי איכא אבוקה כנגדו או אור הלבנה או נר שוחטין לכתחילה כדתניא לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה ואוקמ' רב פפא כשאבוקה כנגדו.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת וביום הכיפורים מותר לערב בכדי שיעשה ואפילו לעצמו אבל לבו ביום לא. והני מילי דמותר כגון ששגג בדבר שלא ידע שהוא שבת ויום הכיפורים או לא ידע שאסור לשחוט בהם, אבל במזיד אסור לאכול לשוחט לעולם ולאחרים מותר לערב בכדי שיעשה, דהילכתא כר' יהודה. והכי פסק רב יהודאי גאון. וגרסינן בפ"ק דשחיטה (ט"ו ע"א) כי הוה מורי ליה רב לתלמידיה מורי להו כר' מאיר וכי הוה דריש להו בפירקא דריש להו כר' יהודה. ובירושלמי פרק כירה (ה"א) גרסינן רב כי הוה מורי בחבורתא מורי כר' מאיר, בציבור הוה מורי כר' יוחנן הסנדלר. ובפרק אילו נערות (כתובות ל"ד ע"א) גרסינן מעשה שבת, פי' במזיד, פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן. והלכה כדברי המיקל וקימא לן דבמזיד אסור באכילה ומותר בהנאה. וכן פר"ח בפ' מרובה.
<h2>דף טו:</h2>
השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, לאכול ממנו חי בלא צלייה, ומשום דכיון דאי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו. ושמעינן (מהם) [מהך] דאע"ג דקיימא לן בפרק יום הכיפורים (יומא פ"ג ע"א) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל קודם, (ו)הני מילי בשני מיני אוכלין וניחא ליה לחולה בתרווייהו, אבל אי צריכי חולה או חיה להחם להם יין בשבת לא אמרינן ליעביד להו גוי דיין נסך דרבנן ובישראל הבערה ובישול הוי איסור סקילה דאורייתא, אלא אמרינן הזריז הרי זה משובח כדאמרינן (שם פ"ד ע"ב) אין אומרין יעשו דברים הללו וכו'. ואפילו (אי) איפשר לן למיעבד חימום היין כך בזריזות על ידי גוי כמו על ידי ישראל, נפש החולה קצה לשתות יין נסך הילכך שרי למיעבד על ידי ישראל. וראייה לדבר מהשוחט לחולה בשבת שאיסורו איסור סקילה, ונבילה אינה אלא איסור לאו, ולא עבדינן ע"י גוי. ודוחק לומר ולדחות בשעבר אי נמי שלא נמצא שם גוי אלא נראה כדפרישית.
